האביב מתעורר זה השם הכי יפה שאני מכירה למחזה. 
כשבישרו לנו שאנחנו הולכים להעלות אותו בבימת הנוער, דמיינתי פרפרים ושמלה ורודה. ואיזה דפיקות לב היו לי כשרפי ניב הבמאי סיפר על הליהוק, גם כי הייתי קצת מאוהבת בנער שעתיד היה לשחק את החבר שלי בהצגה. בלונדיני ציניקן שניגן בגיטרה, היחיד מכל הבנים שלעולם לא חייך אליי.

אבל בהצגה שלנו לא היו פרפרים ולא שמלות ורודות. 
את 'האביב מתעורר' כתב המחזאי הגרמני פרנק וודקינד ב-1891, ויש בו ביקורת על הצביעות המוסרית של תקופתו, על דיכוי המיניות בתרבות הגרמנית של המאה ה-19 ועל השמרנות הנוקשה, שמובילה חבורת מתבגרים לגורל טרגי. בזכות הנושאים השנויים במחלוקת שהוא העלה, צנזרו והחרימו אותו. דווקא בתקופתנו, למעלה ממאה ועשרים שנים לאחר פרסומו, המחזה זוכה להערכה רבה. השנה הוא שוב עולה בישראל בתאטרון הבימה.

מה לי ולזה? שאלתי את עצמי אז, כשנדרשתי להתכונן לתפקיד של וונדלה ברגמן, נערה בת ארבע עשרה, שמתחננת לשווא בפני אמהּ שתספר לה את האמת בנוגע לדרך שבה מגיעים ילדים לעולם. עם אמא שלי, הגם שהיא ביישנית (ומבינה יידיש), הייתה לי תמיד תקשורת פתוחה.

איפה אנחנו ואיפה הם? נזכרתי במחזה הבוקר, כשעברתי על האינטרנט בבית ובדקתי שאין לילדים שלי גישה לאתרי פורנו. בין הקצוות של הפקרות ושמרנות יש הרבה גוונים, ומצאתי שאני חוששת במידה שווה משני הקצוות הללו. 

באמצע המערכה השנייה, וונדלה והחבר שלה עושים אהבה בערימת חציר. יש לי הבזקי זיכרונות מהחזרות לסצנה הזאת, שכללה, נדמה לי, חיבוק ונשיקה ובעיקר זיעה של מבוכה. אחרי הכול, היינו שחקנים מתחילים…גם בהצגה וגם בחיים.

אני זוכרת שהיו ימים שהתהלכתי עם תודעת וונדלה בביתי שלי. כנערה מתבגרת, הרגשתי בעצמי את התעוררות הנפש והגוף, את הצורך להרגיש נאהבת, להיות מעורבת. השחקן שלצידי המשיך להזעיף לי פנים, הבמאי שלנו בחר סגנון אפלולי להצגה, והתפקיד שגילמתי היה כמו אבן על ליבי הצעיר.

הסוף של וונדלה עצוב. היא נכנסת להריון ומתה כתוצאה מהפלה מלאכותית כושלת. איפה אנחנו ואיפה הם… 
כל שנה כשהאביב מזמזם לי לאוזן את הטבע המתעורר, אני נזכרת שפעם השארתי על הבמה נערה שלא נתנו לה לשאול, לא נתנו לה לאהוב ולא נתנו לה יד בדרך.
אנחנו נעשה את זה אחרת. נכון?