


קופצת לרוחק או לגובה?
את מהקופצות לרוחק או לגובה? כשהייתי ילדה אהבתי מאוד לקפוץ לרוחק ופחדתי מאוד לקפוץ לגובה. (כל מה שהיה קשור לגובה איכשהו לא היה הצד החזק
לפעמים אני מבקשת לעצמי שינוי לטובה ו-וואלה אין לי כוחות להתחיל להניע שינוי פנימי. אין לי חשק ואין לי סבלנות ללכת לטיפול, לדבר, לנבור בעצמי, לעשות סדר בחדרים הפנימיים…. אני אמנם יודעת היטב ששינוי מתחיל מבפנים, אבל לעתים דווקא תנועה או בחירה חיצונית, מחוללות אצלי שינוי או תנופה חדשה.
חודשי הקיץ החמים הם תקופה של "בחוץ". חם מדי בפנים, חם מדי להיות רציניים, מתמידים, עמוקים. אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להרגיש יותר טוב?
מה שעובד אצלי פלאים הוא שימוש בתנועות ובצבעים. למשל, כדי לרומם את עצמי ביום אפרורי, אני לובשת לבן. מה? לבן? את יוצאת לאירוע?? כן. אני יוצאת לאירוע. אני חוגגת כל יום את החיים. זה יכול לגרור הערות, זה נכון, אנשים משום מה מעדיפים שחור, אבל תאמינו לי, זה כזה כיף ללבוש לבן. גם מכנסיים וגם חולצה. שמלה לבנה גם הולך. למכולת!! כן, כן. שיסתכלו ויגידו מזל טוב. מה אכפת לכם. מבטיחה שתרגישו שהחגיגיות נדבקת לכן לנשמה.
אתמול הבת שלי מלמלה משהו על "אתגר צהוב". היא מתכוונת לאכול כל היום רק דברים צהובים (!!) הזדעזעתי ופתחתי את הפה במחאה, אחר כך סגרתי אותו וחשבתי לעצמי, איזה כיף זה הזנה צהובה ליום שלם…מלא קלילות, אופטימיות, אור. לימונים ובמבה…זה בטוח יהיה יום מלא צחוק (הלכתי לבדוק).
אם דרושה התחדשות, הזנה ירוקה פלוס גלביה בטורקיז תפריח בכן שממות, ואפשר להוסיף כמה קפיצות.
עניין אחרון ומוכח, הוא תנועה חיצונית שמתניעה מהלך פנימי. בדומה להמלצה לחייך חיוך טכני כשעצובים…לקחתי אותה צעד קדימה וכשאני מרגישה קיפאון רגשי אני מתחילה לעשות תנועות נמרצות בשרירי הפנים, להניע את הלסת במעגלים כמו שעושים נגני חליל לפני הופעה. הרבה אנשים כמעט עשו תאונה כשראו אותי מעוותת את פרצופי תוך כדי נהיגה, אבל זה הפטנט הסודי שלי, ובשביל הצלחות צריך לקחת סיכונים
לסיום נכניס קצת תשוקה עם תנועות מעגליות של האגן. אפשר לעשות את זה תוך כדי שטיפת כלים למשל, ולהתניע מהלך שפירותיו יתקבלו מאוחר יותר… תנועה של החזה עם הכתפיים אחורה פותחת את הלב ואת יכולת הקבלה.
תנועה בגוף מעודדת תנועה בחיים, וכשלא יודעים מה לעשות אפשר להתמסר לתנועה ולסמוך עליה שהיא תביא גם ידיעה.
את מהקופצות לרוחק או לגובה? כשהייתי ילדה אהבתי מאוד לקפוץ לרוחק ופחדתי מאוד לקפוץ לגובה. (כל מה שהיה קשור לגובה איכשהו לא היה הצד החזק
האביב מתעורר זה השם הכי יפה שאני מכירה למחזה. כשבישרו לנו שאנחנו הולכים להעלות אותו בבימת הנוער, דמיינתי פרפרים ושמלה ורודה. ואיזה דפיקות לב היו
אני גרה היום על אותה אדמה שגדלתי עליה. אותה אדמה שעליה היה דשא אמיתי, שצריך להוציא ממנו עשבים שוטים, שעליו התגלגלתי אחר הצהריים עם האחים
כל אישה נדלקה פעם על נגן של להקה. כשהייתי נערה היה לי קראש על צוף פילוסוף הבסיסט החתיך, עוד בימים שניגן עם סי היימן ואחר
לפעמים אני מבקשת לעצמי שינוי לטובה ו-וואלה אין לי כוחות להתחיל להניע שינוי פנימי. אין לי חשק ואין לי סבלנות ללכת לטיפול, לדבר, לנבור בעצמי,
לאחרונה נאלצתי להדריך שיעור לאחר לוויה. ממש לנגב את הדמעות ולהתחיל לרקוד… בהזדמנות אחרת נקלעתי לתאונת דרכים בדרך לסטודיו, כאשר הנהג שלפני פגע בהולך רגל,
Copyright [2019] – Hadar Goner