אני גרה היום על אותה אדמה שגדלתי עליה.

אותה אדמה שעליה היה דשא אמיתי, שצריך להוציא ממנו עשבים שוטים, שעליו התגלגלתי אחר הצהריים עם האחים שלי ועם חברות, אותו מקום שחשבתי שהוא הנפלא עליי אדמות.

בית ילדותי כבר איננו, ובמקומו נבנו בתים חדשים לבני המשפחה, ועדיין, כמה מאתנו יכולים לומר שהם מגדלים את ילדיהם במקום שבו למדו ללכת?

זה דבר יפה, אני חושבת, אבל גם מצב שמזמין השוואות, כי הכול השתנה. למשל נעלמו גגות הרעפים… ואני זוכרת שאהבתי לבהות בגג הרעפים האדום שלנו, לגלות בו קנים של יונים ולדמיין שפעם כשאגדל, אצא אליו מן החלון בקומה השנייה, אצעד בזהירות, ואגע בכוכבים.

הירוק היה טבעי ולא מעוצב אצלנו בחצר, ואת רוח הים מכיוון אשדוד לא היה דבר שיעצור. היינו מריחים את הים לפנות ערב, יחד עם ריח פריחת הלימון.

ההורים שלנו, אנשי חינוך ותרבות, הם אנשים של עשייה וגם של חלומות. אמי, בת לניצולי שואה, גידלה את עצמה ואת אחיה, ואחר כך אותנו ועוד הרבה תלמידים שחינכה במסירות ובאהבה, שמעולם לא חוותה על בשרה. אבי, בן להורים שעלו מעיראק היישר למעברות, התחנך בקיבוץ, הצטיין בציור ובספורט, השאיר מאחוריו אישה עם ארבעה ילדים כשיצא למלחמות, וחזר עם שירים שכתב לה בפנקס קטן, עם שורות.

היא הקימה וניהלה ספרייה, הוא ניהל בית אמנים, ומעולם לא חשבו ש"מגיע להם", מעולם לא רדפו אחר כבוד או כסף, והם – הם בשבילי תפארת מדינת ישראל.

זה נעים להיקשר לאדמה ולזיכרונות,

אבל הדבר היחיד שבאמת משנה אם תהיה כאן תפארת או עופרת, הוא האנשים ואיך שהם מתנהגים, זה לזאת.