לאחרונה נאלצתי להדריך שיעור לאחר לוויה. ממש לנגב את הדמעות ולהתחיל לרקוד…

בהזדמנות אחרת נקלעתי לתאונת דרכים בדרך לסטודיו, כאשר הנהג שלפני פגע בהולך רגל, וזה היה מראה קשה ומטלטל. שוב נאלצתי לעשות מעתק רגשי קשה, ושאלתי את עצמי, איך אפשר לעבור ככה, מצער, חרדה לשמחה ותענוג? למקום הזה גם נדחקו שאלות של מוסר…כי איך אפשר שהחיטה צומחת שוב?

אז אני חושבת על זה ומגיעה למסקנה, שריקוד הפך להיות סמל למסיבה. אבל ריקוד הוא בכלל כלי להבעת מכלול הרגשות שלנו, ואני מעודדת את הרוקדות, וגם את עצמי, להביע רגשות מגוונים במהלך השיעור. החיוך עולה על הפנים, כי יש בתנועה משהו מענג ומשחרר, אבל זה הרבה יותר.

אני מרגישה, שהכאב העמוק (אפשר לקרוא לו אפילו קיומי) נמצא קרוב מאוד לשמחה הגדולה, שם במרחב הרגשי שלנו. הם דרים ממש בכפיפה אחת, שכנים קרובים. ולא צריך אלא צעד קטן כדי לעבור מאחד לשני. וזוהי דרך העולם.

איך אנחנו מלאי פליאה על המעבר החד שילדים צעירים עושים, בין יגון עמוק לבין עליצות בהירה? והרי, זה כנראה המצב הטבעי, שאותו שכחנו. אז עכשיו אני יודעת שאני לא חוטאת וגם לא גיבורה, פשוט בוכה וצוחקת, צוחקת ובוכה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

קופצת לרוחק או לגובה?

את מהקופצות לרוחק או לגובה? כשהייתי ילדה אהבתי מאוד לקפוץ לרוחק ופחדתי מאוד לקפוץ לגובה. (כל מה שהיה קשור לגובה איכשהו לא היה הצד החזק

קרא עוד »

אביב מתעורר

האביב מתעורר זה השם הכי יפה שאני מכירה למחזה.  כשבישרו לנו שאנחנו הולכים להעלות אותו בבימת הנוער, דמיינתי פרפרים ושמלה ורודה. ואיזה דפיקות לב היו

קרא עוד »

תפארת או עופרת

אני גרה היום על אותה אדמה שגדלתי עליה. אותה אדמה שעליה היה דשא אמיתי, שצריך להוציא ממנו עשבים שוטים, שעליו התגלגלתי אחר הצהריים עם האחים

קרא עוד »

סודות הזהב שלי

לפעמים אני מבקשת לעצמי שינוי לטובה ו-וואלה אין לי כוחות להתחיל להניע שינוי פנימי. אין לי חשק ואין לי סבלנות ללכת לטיפול, לדבר, לנבור בעצמי,

קרא עוד »

צוחקת ובוכה

לאחרונה נאלצתי להדריך שיעור לאחר לוויה. ממש לנגב את הדמעות ולהתחיל לרקוד… בהזדמנות אחרת נקלעתי לתאונת דרכים בדרך לסטודיו, כאשר הנהג שלפני פגע בהולך רגל,

קרא עוד »